גיל מאירה בע"מ ואח' נ' דוד שחר בע"מ ואח'

פסק דין לנתבעת מס' 1

1.הנתבעת מס' 1 בקשה לסלק את התביעה נגדה, על הסף. הוחלט לקבל את הבקשה ולמחוק את התביעה נגד הנתבעת מס' 1, כמפורט להלן.

2.התביעה הוגדרה כתביעה לאכיפת מכר הסכם מקרקעין, ולתשלום פיצויים. הסכום הנתבע הינו 423,272 ₪. הסעדים הנתבעים הינם, אכיפת הסכם מכר שנכרת בין הצדדים, ובמסגרתו נמכרו זכויות החכירה לדורות של התובעים, לנתבע מס' 1, תשלום יתרת התמורה החוזית בסך 172,876 ₪ ופיצויים מוסכמים בסך 70,721 ₪. הנתבע מס' 2, אשר יצג את הנתבעת מס' 1 בעת עריכת ההסכם, מונה על ידי הצדדים כנאמן בהתאם להוראות הסכם המכר, במסגרת כתב "הוראות בלתי חוזרות", על פיו נתבע הוא בכתב התביעה, לשלם סך 179,675 ₪.

3.הנתבעת מס' 1, טענה בבקשתה, כי יש לסלק את התביעה על הסף, בשל אי קיום הוראות בית משפט במסגרת הליך קודם, אשר היוו תנאי מקדמי להגשת התביעה, וכן בשל העדר סמכות עניינית לבית משפט זה. לחילופין, בקשה לעכב את הדיון בתביעה, נוכח הליך אחר התלוי ועומד בבית משפט זה.

הטענה הראשונה נסמכת על החלטת כב' השופט י. פרסקי מיום 14.7.13, בת.א. 47135-12-12, במסגרתה נמחקה לבקשת התובעת, התביעה שהגישה בתיק האמור, נגד הנתבעת ונגד נתבעים נוספים. בהחלטה האמורה נקבע: "ככל שהתובעת תחליט לחזור ולהגיש התובענה, תנאי מוקדם לכך יהיה תשלום הוצאות בפועל לנתבעת בסך של 5,000 ₪". יצוין, כי התביעה האמורה, הוגשה במקור, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובמסגרתה עתרה התובעת לסעדים של ביטול חוזה מכר, פיצויים בסך 1,000,000 ₪, וסילוק יד. בהחלטת כב' הש' אביגיל כהן מיום 26.2.13, נמחקו הסעדים הכספיים, שנתבעו במסגרת התביעה האמורה, משנקבע כי הסמכות לדון בהם מסורה לבית המשפט השלום ולא לבית משפט המחוזי, ואילו הסעדים הנותרים הועברו לבית משפט זה, נוכח מיקום המקרקעין.

לעניין הסמכות העניינית, טענה הנתבעת, שוב (כפי שטענה גם בפני בית המשפט המחוזי הנכבד בתל אביב), כי בית המשפט המחוזי, איננו מוסמך לדון בסעד הכספי שהתבקש, המצוי בתחום סמכותו של בית משפט השלום. הנתבעת הפנתה להלכה הפסוקה (אשר צוטטה גם בהחלטת כב' הש' א. כהן), על פיה, אין מנוס מפיצול תובענה ודיון בה בערכאות שונות, כאשר נתבע סעד כספי, המצוי בסמכות ערכאה אחת, וסעד נוסף המצוי בסמכות ערכאה אחרת.

הטענה לפיה יש לעכב את הדיון בתביעה, מקום שלא תמחק, נוכח הליך תלוי ועומד, מתייחסת לתובענה שהגישה הנתבעת בבית משפט זה, על דרך המרצת פתיחה, במסגרתה עתרה לאכוף, את הסכם המכר, ולמנות את ב"כ הנתבעת (המבקשת שם), כונס נכסים, לצורך רישום הזכויות, בהתאם להסכם המכר (ה"פ 52810-11-13).

4.בתשובתם לבקשה, טענו התובעים, כי הסמכות העניינית לדון בתביעה, מסורה לבית משפט זה, כיוון שהסעד העיקרי המבוקש, הינו סעד של אכיפת חוזה מכר זכויות במקרקעין, ואילו הסעדים הכספיים המבוקשים, הינם טפלים לסעד העיקרי. עוד טענו, כי קבלת הבקשה תוביל לתוצאה לא רצויה, לפיה תידונה שלוש תובענות, הנובעות מאותו הסכם, בפני שלושה מותבים שונים, בשתי ערכאות - המרצת הפתיחה, הנדונה בפני מותב אחר של בית משפט זה, התביעה נגד הנתבע מס' 2, שהסמכות לדון בה מסורה לבית משפט זה, מכוח הוראת סעיף 37 לחוק הנאמנות, והתביעה הכספית שתוגש במקרה כזה, לבית משפט השלום.

לטענה לפיה יש לסלק את התביעה על הסף, מחמת אי קיום הוראת בית המשפט שניתנה במסגרת ההחלטה למחיקת התביעה בת.א. 47135-12-12, השיבו התובעים, כי ההוראה אינה חלה עוד, משהגישה הנתבעת תובענה נגד התובעת (ה"פ 52810-11-13), זמן קצר לאחר מחיקת התביעה האמורה, כאשר מדובר בתביעה לאכיפת אותו הסכם, וכאשר הנתבעת הקדימה את התובעת, בהגשת התביעה. עוד נטען, כי ההוראה אינה חלה על התובע מס' 2, אשר לא היה צד לתביעה שנמחקה. התובעים הוסיפו וטענו בהקשר זה, כי יש להעדיף דיון בתביעה לגופה, על פני סילוקה על הסף, מחמת מחדל פרוצדורלי.

התובעים טענו, כי אין לעכב את בירור התביעה מחמת הליך תלוי ועומד, אלא נכון לאחד את התובענות.

5.יש לקבל את הטענה בדבר אי קיום הוראת כב' השופט י. פרסקי, אשר היוותה תנאי מוקדם להגשת התביעה.

כאמור, נעתר כב' השופט פרסקי במסגרת ההחלטה, לבקשת התובעת עצמה, למחוק את התביעה. יצוין, כי הנתבעת התנגדה לבקשה, וביקשה לדון בתביעה לגופה. לחלופין בלבד בקשה, להתנות את הפסקת התביעה או מחיקתה בתנאים. כן טענה, כי יש לחייב את התובעת, בתשלום הוצאות משפט, בין אם תופסק התביעה או תמחק לבקשתה, ובין אם תדחה הבקשה למחיקת התביעה. ההוצאות הוטלו אפוא, בגין הדיון בתביעה הקודמת, כאשר אך לפנים משורת הדין, הותנה תשלומן בהגשת תביעה נוספת. במצב זה, ומשהתובעת בחרה להגיש תביעה נוספת, מחויבת היתה לשלם את ההוצאות, בגין ההליך הקודם.

יוער, כי לא רק שהתובעת נמנעה מתשלום ההוצאות, בהתאם להחלטת בית המשפט, אלא שאף לא לא הזכירה את חיובה האמור בכתב התביעה.

יש לדחות את טענת התובעים, לפיה פטורים הם מתשלום ההוצאות בהן חוייבו, בשל הגשת תובענה על ידי הנתבעת נגדם, עובר להגשת התביעה דנא. זאת, נוכח ההוראה המפורשת בהחלטה על מחיקת התביעה הקודמת, אשר אינה מותירה מקום לפרשנות. מעבר לאמור, סבורני, כי גם לגוף הדברים, אין בנסיבות כל הצדקה, לפטור את התובעת מתשלום הוצאות, בגין הליך בו פתחה ואשר נמחק לבקשתה, רק משום שהנתבעת מצידה, הגישה תובענה,הנשענת על אותו הסכם מכר.

6.אשר לשאלת הסמכות העניינית – אין חולק על כך שהסכום הנתבע, מצוי בסמכות בית משפט השלום. במצב זה, אלמלא הוחלט למחוק את התביעה נגד הנתבעת, מחמת אי קיום התנאי המקדמי להגשתה, שנקבע בהחלטת כב' השופט י. פרסקי, הרי שנכון היה להורות על העברת הסעדים הכספיים אל בית משפט השלום. יש לדחות את הטענה לפיה מסורה הסמכות לדון בסעדים הכספיים, לבית משפט זה, בהיותם סעדים טפלים לסעד העיקרי שהינו אכיפת חוזה מכר זכויות במקרקעין. לעניין זה נפסק: אכן, מקום בו נתבעים מספר סעדים, אשר כולם נוגעים לעניינים שבמקרקעין, חלה ההלכה לפיה הטפל הולך אחר העיקר ובית המשפט המוסמך לדון בסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעד הטפל (ע"א 148/58 ח. קלקודה נ' אגד (א.ש.ד) בע"מ, פ"ד יג" 260, 268). כך למשל, כאשר נלווית לתביעת בעלות במקרקעין תביעה לחזקה בהם, או עניין אחר הנוגע לשימוש בהם (ראו ע"א 635/76 משה טייבר נ' חיים טייבר, פ"ד לא (2) 742,737 וכן פרשת אלעוברה הנ"ל, בעמ' 674). לעומת זה, כאשר הסעד הנוסף או החילופי הנתבע, בצד הסעד הנוגע לעניינים שבמקרקעין, הוא סעד כספי, קובעת ההלכה הפסוקה כי הסמכות העניינית לדון בסעד נוסף זה, נקבעת על פי שווי הסעד הכספי (ראו ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457, 1458, ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה (5) 297, 313; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 165 הערת שוליים 251; וכן השוו עם רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ. רחל שוורץ, פ"ד נג (1) 670, 672). על כן, אפילו היה ב המחוזי מוסמך לדון בתביעה לצו עשה, לא הייתה לו סמכות עניינית לדון בסעד הכספי החילופי, אשר על פי סכומו בא בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום" [ע"א 7228,8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה ואח' (ניתן ביום 4.5.03) בסעיף 9 לפסק הדין].

מעבר לאמור, ספק אם היה מקום במקרה כזה, להותיר בבית משפט זה את התביעה לסעד האכיפה, כפי שהוגשה, שכן כתב התביעה אינו מפרט את מהות האכיפה המבוקשת, מעבר לתשלום יתרת התמורה, וזאת, כאשר הנתבעת מצידה אינה מבקשת לבטל את ההסכם.

בנסיבות האמורות, אין מקום להותיר על כנה את תביעת התובע לבדה, ושמורה כמובן זכותו, להגיש תביעות חדשות, לערכאות המתאימות.

7.נוכח המסקנה האמורה, מתייתר הדיון בטענות לעניין "הליך תלוי ועומד". ככל שתוגש תובענה נוספת לאכיפת ההסכם, בבית משפט זה, נכון יהיה כמובן לשקול, איחוד התובענות.

הנתבע מס' 2 לא הגיש כתב הגנה, או בקשה לסילוק על הסף, ולא ידוע, אם כתב התביעה נמסר לו כדין. נראה, כי נכון תעשה התובעת, אם תשוב ותשקול, את הצורך בהותרת התביעה נגד נתבע זה, על כנה, כאשר נראה, כי שחרור הכספים המופקדים בידיו, תלוי ממילא, בתוצאות ההתדיינות בהליכים אחרים.